Это наша солдатка получив в день призыва.

Гигиеническая сумка с соответствующим содержанием.

Кофе почти всех сортов :)

Ну и по мелочи баллончик с газом (*bambik: Баллончик с газом это не подарок :) его надо носить с собой, а потом вернуть.), шаава, духи, крем, зеркальце с призывом "солдатка улучши свой внешний вид!", суп и лапша быстрого приготовления, швейный набор с немыслимым количеством пуговиц.

Остальные тривиальные вещи остались за кадром.
Вот такая у нас армия.

לאחר אין סוף חשיבה וללא אין סוף דאגה שמו לב אלינו היה זה ילד, ילד לא מוכר

הוא התקרב לאט, לאט ודמותו האפלה התבהרה אי שם במרחק,

פסע אט, אט, אט, אט 'אולי בא ללא שום מטרה?'

חשבתי, 'אולי הוא ראה?, אולי לו כן אכפת?'

המון מחשבות התרוצצו בתוך ראשי ובתוך ליבי, המון רגשות יצאו מכל עבר, וכבר אין שום הרגשה.

הלך עוד צעד אחד הילד שנמצא אי שם, עד שכמעט ראיתי אותו, כמעט יכולתי לגעת בו אך תוך שנייה נעלם.

הבטתי לכיוון אמי הסתכלתי מסביבי לכל עבר, והנה הוא שם, עומד לו שוב,

לא הבנתי, לא חשבתי פשוט, לא יכולתי.

הילד התקרב ורץ תוך שנייה כבר היה לידי, לא הבנתי.

'שלום, לעזור לך?'

'מה? אהה??? מה?, מי? אהה.... כן!...'

הילד עזר לי לקום ועזר גם לאמי

'תקשיב, אין לי מושג מי אתה או מה אתה עושה כאן, אבל בכל מקרה תודה ואם אתה יכול לכת ולהשאיר אותי לבד אשמח מאוד.....'

'אני דניאל' קטע אותי

' אני לא ממש בן אדם...'

'אז מה אתה?' שאלתי

'אני, אני לא יודע בדיוק אי להסביר... אהמ... אני אלוהים שלח אותי'

'מה?!, לא, לא, לא! אין סיכוי! אנה, תתעוררי!' אמרתי לעצמי.

'ככה בדיוק חשבתי שתגיבי!'

'אהה?...' שאלתי בחוסר הבנה

' עזבי, לא כדאי שתנסי להבין אפילו!'

'נו ספר! אתה בטח חושב שאני סתם לא עושה כלום! נכון? אני סתם פה עם...'

לספר או לא לספר לו?

חשתי רועדת, כל גופי התקרר, ועכשיו אני חושבת, לסר או לא לספר?

עוד לפני שהספקתי לענות לעצמי

'אני כבר יודע'

'מה? אהה... מה? איך?' ללא הבנה אמרתי

'אני הרי... מלאך, אז אני יודע הכול, רואה מלמעלה, משגיח משחקים גבוהים ורחוקים' ענה.

'אהה...' נאנחתי באכזבה, כאילו כולם כבר יודעים אבל לאף אחד לא אכפת.

'בינתיים, אף אחד לא רואה!' אמר לי

'בסדר' כמובן, שכבר לא הופתעתי...

'אני רק רגשות לא יכול לשמוע...' אמר כאילו ידע כל פרט ופרט של השאלה.

'אז, מה עושים?' שאלתי...

'שום דבר כבר אין לעשות' דניאל, נאנח.

'מה היא כבר?..'

'כן' קטע אותי.

'רוצה לראות אותה?'

בשאלה זו לא ידעתי מה לענות, אני כבר לא יכולה להגיד שום דבר אחר חוץ מלבכות, ולחשוב

למה זה קרה לבסוף כל מה שיצא לי זה: 'טוב'

לפניי הופיע מלאך לבן, פנים מוכרות, כנפיים כשלג, ומאחוריו קשת מסנוורת

'מי זה?' שאלתי

ולא הייתה תשובה

'מי זה?' חזרתי על השאלה

כבר דעך האור מן הקשת הנוצצת, ולפתע נשמע קול חלומי-מלאכי

הרגשתי בעננים, אני הייתי רק הקשת ואני

'מי זה?' חזרתי שוב על השאלה

'אני!' נשמע קול בוקע

'אי..'

'כן...כן בתי..' אמרה אמי